הרבה הורים לילדים עם עודף משקל מספרים לי על תחושת חוסר האונים: מצד אחד הרצון להגן על הילד מפני הערות, הצקות ופגיעה בביטחון העצמי, ומצד שני החשש שכל מילה תתפרש כביקורת או לחץ.
כדיאטנית ילדים אני פוגשת משפחות שמתמודדות בדיוק עם המתח הזה – אהבה גדולה, כוונות טובות והרבה בלבול לגבי איך נכון לגשת לנושא הרגיש של השמנת ילדים. אלא שמבלי לשים לב ההורים נופלים לאותן אמירות שלכאורה מגינות על הילד אך למעשה מזיקות מאוד, ומשפיעות על הילד הרבה יותר לרעה ממה שנדמה לנו.
אבל הבשורה הטובה? עם קצת יותר מודעות אפשרי בהחלט למנוע את הנזק!
בכתבה זו אציג משפטים נפוצים שכדאי לכם מאוד לא להגיד, ומה כדאי לעשות במקום זה כדי לעזור לילד בדרך מכבדת, תומכת ויעילה יותר.
״איך זה שלכולם מספיקים שני משולשי פיצה ואתה כבר ברביעי?״
משפט זה נאמר בתקווה שהילד ילמד ממנו משהו, אבל בפועל הוא משאיר אותו בתחושת כישלון ואפילו השפלה. כשמשווים אותו לאחרים, הוא לא שומע ״תנסה גם אתה״, אלא ״אתה לא מספיק טוב״ או ״משהו בך מקולקל… וכך, במקום לעזור לו אנחנו עלולים להוביל אותו לתחושה שהוא לא עומד בציפיות שלנו. ההשוואה גם מעבירה לו מסר סמוי שהערך שלו בעינינו (ובעיני עצמו) נמדד דרך ״ההצלחה״ באוכל, מה שעלול לפגוע בביטחון העצמי שלו גם בתחומים אחרים.
מה כן לעשות?
ראו את הילד שלכם מעבר לאוכל. הדגישו את תחומי החוזקה שלו בכל התחומים – ההומור, הסקרנות, הרגישות שלו או כל חוזקה פנימית אחרת שמאפיינת אותו. כשילד מרגיש שמעריכים אותו כפי שהוא, הוא פנוי יותר לשינוי ומאמין הרבה יותר ביכולות של עצמו.
״די! תפסיק כבר לחפש את עצמך במקרר!״
אתם רואים שהילד שוב ניגש למקרר, שוב מבקש ממתק, והכעס פשוט מתפרץ מכם… ובינינו, אין הורה שלא מתרגז מדי פעם מרוב תיסכול. אבל במצבי עודף משקל זה עלול להפוך לדפוס קבוע בבית וברגעים האלה הילד חווה לא רק את הכעס שלכם אלא גם דחייה. כשאתם כועסים עליו שוב ושוב הכעס שלכם הופך לקול הפנימי שלו כלפי עצמו. הבעיה לטווח הארוך היא שקול ביקורתי, שמקורו בשנאה עצמית, לעולם לא יוביל אותו להתנהגות חומלת ובריאה כלפי עצמו, אלא לשנאה פנימית ובסופו של דבר להתנהגויות אכילה עוד יותר מזיקות.
מה כן לעשות?
לפני שמדברים, נסו רגע לנשום ולהבין שהכעס שלכם לא יוביל את הילד לשינוי אמיתי בהתנהגות האכילה שלו. דוקא שיחה רגועה שלא בשעת האוכל אלא בזמן אחר, יכולה להיות הרבה יותר יעילה. לדוגמה, תוכלו לשוחח איתו על תחושות הרעב והשובע שלו ולעזור לו להתחבר אליהן, או לחפש יחד איתו אסטרטגיות להפגת שיעמום אם הבחנתם שהוא מחפש את עצמו במטבח בהעדר עיסוק אחר. כך הילד ילמד להקשיב לגופו ולעצמו, ולא רק לציית לתכתיבים חיצוניים.
״הילד הזה פשוט אוכל בלי הפסקה״ או: ״כמה מתוקים כבר אכלת! זה כל כך לא בריא!״
הערות כאלה נראות תמימות אבל הן יוצרות בקלות תחושות אשמה ובושה . כל הילדים רגישים מאוד למסרים כאלה ועלולים להתחיל להסתיר אוכל, לאכול מהר מדי (כדי שלא ישימו לב שהם אכלו יותר) או לפתח תפיסה פנימית של חוסר מסוגלות בסגנון ״אני חלש״ ו״אף פעם אין לי שליטה״.
מה כן לעשות?
פשוט צמצמו את ההערות ככל האפשר, ואם כבר אתם מעירים אז החליפו אשמה בעידוד על ידי דגש על ההצלחות הקטנות ולא על הכישלונות שלו באכילה. כשאתם רואים בחירה חיובית ובריאה ציינו אותה: ״איזה יופי – אכלת עכשיו סלט טעים שיעשה אותך בריא וחזק!״ חיזוקים מעודדים להמשיך ולעשות את הדבר הנכון ולצמצם את מה שפחות טוב, מה שיעזור לשינוי בטווח הארוך.
״תניח את הקערה. אכלת מספיק!״
זה קורה לא פעם: באמצע ארוחה משפחתית, הילד לוקח עוד מנה, וההורה ממהר לעצור אותו בשעה כשכולם מסביב שומעים אותו. אלא שמה שנשמע להורה כמו הגנה, מתפרש אצל הילד כהשפלה. ילדים מגיל צעיר מאוד כבר מודעים היטב למבטים של האחרים, ותחושת הבושה הזו יכולה להיצרב עמוק ולפגוע בביטחון העצמי ובדימוי העצמי שלהם.
מה כן לעשות?
העבירו מסרים רק בפרטיות, לאוזני הילד בלבד, ורצוי שלא בזמן אמת, אלא בשיחה רגועה בזמן אחר. באופן זה השיח הופך רגוע, אישי ובונה אמון, וכך הילד מרגיש שאתם לצדו ולא נגדו.
״להם מותר טילון אבל אתה זוכר מה הרופאה אמרה לך? מותר לך רק ארטיק קרח״
כשמשפט כזה נאמר לילד לא שומע את ההסבר הבריאותי – הוא שומע שמשהו בו גורם לו להיות ראוי לפחות, ולפעמים הוא עלול אפילו להסיק שאתם פחות אוהבים אותו…
אפליה באוכל לא רק שוברת את תחושת השוויון בבית ומייצרת תחושת קיפוח, אלא אף גורמת לילד להתנגד ולרצות לשבור את הגבולות שוב ושוב.
מה כן לעשות?
צרו כללים משפחתיים שוויוניים, כמו ״כולם בוחרים סוג אחד של ארטיק מתוך שלושת אלה״ (מבחר שההורים החליטו עליו מראש). כך הילד לא מרגיש חריג אלא חלק ממשפחה שמתנהלת יחד.
לסיכום
ההתמודדות עם עודף משקל בילדות היא לא רק שאלה של תזונה – היא קודם כול שאלה של קשר, אמון ותחושת ערך. ילדים משנים את ההתנהגות כשהם מרגישים שרואים אותם, מבינים אותם ושהאהבה אליהם לא קשורה למה שהם אוכלים.
אם אתם מזהים את עצמכם באחת מהטעויות האלה – דעו שאתם לא לבד, ושהשינוי אפשרי.
אני מזמינה אתכם לפגישת ייעוץ אישית, שבה נלמד יחד איך לדבר עם הילד בצורה יעילה, כזאת שמחזקת אותו ועוזרת להציב לו גבולות במקומות הנכונים, נבין איך להחזיר את הרוגע לשולחן ואיך ליצור בבית מערכת יחסים בריאה בנושא האוכל, כזו שתועיל גם לטווח הארוך.
