נופר בת ה-15 התבוננה בי בפנים עצובות ואמרה לי בפגישה הראשונה שלנו (בזום כמובן…) – ״אני לא מצליחה להתאפק ולא לאכול. בכל פעם שאני מתחילה דיאטה אני פשוט נשברת אחרי כמה ימים ואני חושבת שלא אצליח בחיים לרדת במשקל. אני שונאת את הגוף שלי״. בהמשך היא אמרה על עצמה עוד כמה דברים קשים עד שהרגשתי איך הלב שלי ממש מתכווץ מלשמוע אותה מדברת בצורה כזאת על עצמה.
איך קורה שילדים מגיעים למקום רע כל כך ואיך נוכל לעזור להם לא להגיע לשם? על כך בדיוק אני רוצה לדבר בכתבה הזאת.
מעגל השיפוטיות העצמית
למעשה נופר תקועה כבר כמה שנים במעגל אכזרי של שיפוטיות עצמית. היא מעבירה על עצמה ללא הרף ביקורת שלילית על ההתנהלות שלה בנושא התזונה והמשקל.
הנה כמה דוגמאות למחשבות שיפוטיות:
למה אני עדיין לא שבעה ורוצה עוד אוכל?
אחרים יותר יפים/חזקים/שולטים ממני
למה לקחתי עוד פרוסת פיצה?
למה אני כל כך נהנית מאוכל?
אני מתביישת בעצמי ובמראה שלי
אני מתביישת בתשוקה שלי לאוכל
איך זה שכולם מצליחים ורק אני לא?
יש לי אופי חלש
מאיפה הכל התחיל?
הכל התחיל מכך שנופר האמינה שאם היא תכעס על עצמה ותרגיש רע בגלל כל מעידה או חוסר יכולת להגיד ״לא״ לאוכל, זה איכשהו יעזור לה לא לחזור על כך בעתיד. ההגיון הפנימי שלה הטעה אותה לחשוב שזאת הדרך לקחת אחריות על מעשיה.
אבל בפועל קרה בדיוק ההיפך – ככל שהיא שמה יותר דגש על המקומות שבהם היא לא הצליחה, כך התעצמו הרגשות השליליים בנושא ותחושת הכישלון הלכה וגדלה, מה שהוביל לחוסר יכולת כללית להתמודד עם הנושא של תזונה מיטיבה לשיפור המשקל. זאת ועוד. היא החלה גם לשנוא את עצמה – את ״האופי החלש״ שלה ואת הגוף שלה על כך שהוא ״בוגד״ בה ולא משתף איתה פעולה, דבר שהוא בגדר אמונה שמגשימה את עצמה.
הנה כמה דוגמאות למחשבות שמביאה איתה שיפוטיות מתמשכת:
איך זה שהחברות שלי יכולות לאכול מה שהן רוצות ורק הגוף שלי משמין מכל ביס?
הגוף שלי דפוק – הוא גורם לי לעשות דברים בלי שאני רוצה!
אני נופלת כל פעם מחדש כשאני מנסה לעשות שינוי באכילה
אין לי כוח רצון
אני כישלון, אין טעם בכלל לנסות כי הנסיונות הקודמים מוכיחים שאין לי יכולת להצליח
מה נכון לעשות במקום שיפוטיות?
בבסיס השיפוטיות עומד הרעיון שטעות או מעידה הם דברים קטסטרופליים ושיש אפשרות להגיע למטרה בלי לסטות אף פעם מהדרך. אבל בעצם טעויות הן חיוניות ללמידה ובלתי אפשרי ללכת קדימה בלי לטעות ולמעוד מדי פעם.
לכן במקום שיפוטיות וביקורתיות צריך להתמקד בלמידה, בהפקת לקחים ובתכנון לעתיד בעקבות מה שלמדנו מהטעויות. לקיחת אחריות אמיתית היא היכולת לבחור בדרך נכונה יותר אחרי שמעדנו ולא ליפול לתוך בור של רגשות שליליים ומסרסים.
איך נעזור לילדים שלנו להיות פחות שיפוטיים כלפי עצמם ולהצליח בטווח הארוך?
חשוב לזכור שילדים מפנימים עמוק את הדרך שבה ההורים מדברים אליהם ובהמשך הם מדברים לעצמם מבפנים בדיוק במילים שלנו. כלומר המסרים שלנו הופכים למחשבות ולאמונות שלהם בנוגע ליכולות שלהם.
לכן בתור דבר ראשון השתדלו להיות כמה שפחות שיפוטיים וביקורתיים כלפי הילדים שלכם. תוכלו לעזור להם הרבה יותר דרך העברת מסרים נכונים באופן קבוע ומגיל צעיר מאוד. הסבירו לילדים ששינוי בהרגלי אכילה ובעקבותיו שינוי במשקל הם תהליכים ארוכי טווח ושום דבר לא קורה מהיום למחר, לא הדברים הטובים וגם לא הרעים. רק הסיכום המצטבר של כל הפעולות לאורך זמן יקבע את ההצלחה או הכישלון שלנו.
הנה כמה מסרים שחיוני שתעבירו לילדים שלכם (ולעצמכם):
- פרפקציוניזם הוא לא דבר טוב. אף אחד לא מושלם – כולנו טועים לפעמים.
- אפשר ללמוד המון מהטעויות שלנו דרך בחינה אובייקטיבית (בלי שיפוטיות וכעס עצמי) של מה שלא עבד טוב ומציאת דרך אחרת שכן תעבוד.
- מה שחשוב זה שניסית לעשות כמיטב יכולתך. אם זה לא הצליח – לא קרה כלום. נסה שוב בפעם הבאה, ושוב – עד שתצליח.
- חשוב להתמקד באפשרויות ובהזדמנויות לשיפור.
- זה בסדר לסלוח לעצמך על טעויות. זה עדיין לא מעיד על כך שוויתרת.
- מה שבאמת מביא להצלחה בסופו של דבר זאת ההתמדה בכיוון הנכון.
- רק מי שמתמיד מצליח להגיע לתוצאה המבוקשת לאורך זמן.
לסיכום
אם אחד מילדיכם מתמודד עם עודף משקל ואתם רוצים לעזור לו, חשוב שתעלו את המודעות לנושא השיפוטיות ותעזרו לילדים שלכם להיפטר ממנה, כי לא רק שהיא לא מועילה אלא היא פשוט מקל בגלגלים!
ואני רק רוצה להוסיף, שאחרי היכרות מעמיקה עם הנושא מהעבודה שלי עם הורים וילדים, שימו לב שלא תהיו שיפוטיים על השיפוטיות שלכם 🙂
הצעד הבא
אם אתם זקוקים לעזרה בנושא שיפור התזונה של הילדים והמשפחה אתם בהחלט מוזמנים ליצור קשר ואשמח לתאם פגישת יעוץ (אפשרי גם דרך פגישת ווידאו). תתקשרו או כתבו לי הודעה.
